המסע ממשיך. גוקרנה
הרכבת מקנקונה לגוקרנה, קלה ונעימה. לא צריך להזמין כרטיסים מראש, באים לתחנה וקונים כרטיס בישיבה, על המקום. הנסיעה עצמה טובלת בירוק, ועוברת בקלילות, בין סמוסה אחת לשמניה וכוסות הצ'אי המתוק.
ברכבת הכרנו את אלדד, מתולתל, מנגן, ופתוח לעולם. הוא ואיירי פיתחו דיבור.
הגענו למקום, שנמצא בנקודת התצפית הכי טובה בקודלי ביץ' - אומה גארדן.
פינה שיש לי ממנה המון זכרונות מעולים מהעבר.
זכרונות של "או זה בדיוק מה שאני מחפשת בהודו":
אווירה רגועה, הרבה חבר'ה, חוף סגור ובטוח לאיירי,
ועם זאת אווירה פלורליסטית שמורכבת משילוב של ישראלים, רווקים, הורים, משפחות, היפים, נוודים, הודים
ובערך כל מי שמסתובב בהודו.
אל גוקרנה תכננתי להגיע מלכתכילה פשוט קודם כל לחדש מצברים,
כיון שהרגשתי גמורה. ישבתי בנקודה בנוף שאני אוהבת,
עם מקינטת קפה שפינטזתי עליה. ונשמתי. פשוט נשמתי.
כתבתי אצלי בפרופיל:
רכבת לקודלי, 2 שח, חדר ללילה -20 שח,
עלות ארוחה ממוצעת 10- שח.
אם זמן שווה כסף,
אז הזמן פה מאט את הקצב,
ואז מתגלים:
רוגע,
אהבה,
חיות,
כיף,
קירבה,
משחק,
רווחה
וצחוק....
התחלנו בשגרה, הולכים בבוקר לאינטרנט קפה,
אני דואגת להוציא הזמנות למחסן הלוגיסטי שלי,
איירי יושב על שיעורי הבית, כדי שיוכל להשתלב כשיחזור. דף בשפה ודף בחשבון ביום.
אבל זה לא כזה פשוט לאיירי,
והוא צריך יותר מתשומת לב אקראית בשיעורי הבית,
ואני שמה לב שגם אני לא ככ מתרכזת בעבודה, כשאני מנסה לעזור לאיירי.
ביקשתי מאלדד שאם זורם לו, שיעשה לאיירי ביביסיטר.
ישחקו פריזבי, ילכו לים, ואפילו יעשו איזה דף בשיעורים בלי לחץ. זה עבד טוב. בערך ליומיים.
בינתיים אנשים מגיבים לתמונות שאני מעלה בפרופיל האישי שלי.
הרבה אנשים זוכרים לקודלי חסד. וזה מרגיש כמו לחיות את החלום. וככה הם מגיבים.
"את חיה טוב"
"החיים שלך דבש"
"בא לי למות מקנאה"
"נראה מושלם"
אלה חלק מהתגובות על הפוסטים האחרונים שלי.
אז אני אספר לכם שלפני שבועיים, כמעט כל יום בכיתי.
אולי לא עם דמעות אבל מבפנים.
החורף גומר עלי,
מרוץ העכברים, המרוץ להביא את הילד בזמן לבית ספר,
המרוץ להספיק כמה שיותר עד שהוא מסיים, והמרוץ לקחת אותו בזמן.
לג'נגל את הזמן שלי עם הילד עם מענה טלפוני.
להיות מפרנסת יחידה ואמא במשרה מלאה, זה מאתגר בלשון המעטה.
אז תפקדתי על אוטומט אבל בכיתי מבפנים.
הנסיעה להודו, זה לא מותרות בשבילי,
אלא לצורך החיות והחיים ממש.
הרגשתי שהשיער שלי לא משהו ואין לי כוח להסתרק,
שהעיניים שלי כבויות ועיגולים שחורים, ושאני בקיצור מתפקדת על אדים.
נסעתי כדי להציל את עצמי,
וכדי ליצור, כדי להיות באמת הטהורה שהביאה אותי ליצור את העסק שלי
וכדי לחיות את החיים שלי בזמן אמת ולחייך.
כדי לא להתעורר עוד כמה שנים עם מישהי אפורה ושחוחה שניבטת אלי מהמראה.
ובבוקר כשאני מצחצחת שיניים אני רואה בהן שוב את הזיק והניצוץ של החיים והחיות. אפשר לנשום לרווחה.
לבלוג הקודם מגואה<<
באחד הערבים אני מגיעה להופעת בלוז שהפילה לי את הלסת. אולי אני סטיגמטית
אבל בהחלט הופתעתי כשהודית בת 18 חמושה בגיטרת בס, הפיקה קול עמוק ושירת בלוז מטורפת.
חלק מההרכב chronic blues circus הגיע לערב open mike בקודלי.
וסבא'לה הודי, שלא ציפיתי ממנו בכלל, ג'ינגל את המיתרים של גיטרת הבלוז שלו,
כאילו אין מחר, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אנחנו בנסיעה משפחתית ארוכה מאיפשהו לאנשהו,
כי זו המוסיקה שאבא שלי ז"ל הכי אהב.
ביקשתי ממישהו שיתעד וישלח לי, כי באמת נפלה לי הלסת מההפתעה.
אבל הוא הגזים באורך הסרטון ולא הצליח לשלוח לי -
ביקשתי מהזמרת את שם הלהקה, ואני ואיירי שיננו אותו כל הדרך הביתה. יום למחרת לא הספקתי לרשום ולא זכרתי. רק איירי זכר שזה מתחיל ב ק'. אבל המזל שנתקלנו באישה חביבה שהיתה בהופעה והיא רשמה את השם. וכך אני יכולה לצרף לכם פה שיר קטן, שתפיסתית לא חשבתי שזה יצא אי פעם מלהקה מהודו
.
הרכבת מקנקונה לגוקרנה, קלה ונעימה. לא צריך להזמין כרטיסים מראש, באים לתחנה וקונים כרטיס בישיבה, על המקום. הנסיעה עצמה טובלת בירוק, ועוברת בקלילות, בין סמוסה אחת לשמניה וכוסות הצ'אי המתוק.
ברכבת הכרנו את אלדד, מתולתל, מנגן, ופתוח לעולם. הוא ואיירי פיתחו דיבור.
הגענו למקום, שנמצא בנקודת התצפית הכי טובה בקודלי ביץ' - אומה גארדן.
פינה שיש לי ממנה המון זכרונות מעולים מהעבר.
זכרונות של "או זה בדיוק מה שאני מחפשת בהודו":
אווירה רגועה, הרבה חבר'ה, חוף סגור ובטוח לאיירי,
ועם זאת אווירה פלורליסטית שמורכבת משילוב של ישראלים, רווקים, הורים, משפחות, היפים, נוודים, הודים
ובערך כל מי שמסתובב בהודו.
אל גוקרנה תכננתי להגיע מלכתכילה פשוט קודם כל לחדש מצברים,
כיון שהרגשתי גמורה. ישבתי בנקודה בנוף שאני אוהבת,
עם מקינטת קפה שפינטזתי עליה. ונשמתי. פשוט נשמתי.
כתבתי אצלי בפרופיל:
רכבת לקודלי, 2 שח, חדר ללילה -20 שח,
עלות ארוחה ממוצעת 10- שח.
אם זמן שווה כסף,
אז הזמן פה מאט את הקצב,
ואז מתגלים:
רוגע,
אהבה,
חיות,
כיף,
קירבה,
משחק,
רווחה
וצחוק....
התחלנו בשגרה, הולכים בבוקר לאינטרנט קפה,
אני דואגת להוציא הזמנות למחסן הלוגיסטי שלי,
איירי יושב על שיעורי הבית, כדי שיוכל להשתלב כשיחזור. דף בשפה ודף בחשבון ביום.
אבל זה לא כזה פשוט לאיירי,
והוא צריך יותר מתשומת לב אקראית בשיעורי הבית,
ואני שמה לב שגם אני לא ככ מתרכזת בעבודה, כשאני מנסה לעזור לאיירי.
ביקשתי מאלדד שאם זורם לו, שיעשה לאיירי ביביסיטר.
ישחקו פריזבי, ילכו לים, ואפילו יעשו איזה דף בשיעורים בלי לחץ. זה עבד טוב. בערך ליומיים.
בינתיים אנשים מגיבים לתמונות שאני מעלה בפרופיל האישי שלי.
הרבה אנשים זוכרים לקודלי חסד. וזה מרגיש כמו לחיות את החלום. וככה הם מגיבים.
"את חיה טוב"
"החיים שלך דבש"
"בא לי למות מקנאה"
"נראה מושלם"
אלה חלק מהתגובות על הפוסטים האחרונים שלי.
אז אני אספר לכם שלפני שבועיים, כמעט כל יום בכיתי.
אולי לא עם דמעות אבל מבפנים.
החורף גומר עלי,
מרוץ העכברים, המרוץ להביא את הילד בזמן לבית ספר,
המרוץ להספיק כמה שיותר עד שהוא מסיים, והמרוץ לקחת אותו בזמן.
לג'נגל את הזמן שלי עם הילד עם מענה טלפוני.
להיות מפרנסת יחידה ואמא במשרה מלאה, זה מאתגר בלשון המעטה.
אז תפקדתי על אוטומט אבל בכיתי מבפנים.
הנסיעה להודו, זה לא מותרות בשבילי,
אלא לצורך החיות והחיים ממש.
הרגשתי שהשיער שלי לא משהו ואין לי כוח להסתרק,
שהעיניים שלי כבויות ועיגולים שחורים, ושאני בקיצור מתפקדת על אדים.
נסעתי כדי להציל את עצמי,
וכדי ליצור, כדי להיות באמת הטהורה שהביאה אותי ליצור את העסק שלי
וכדי לחיות את החיים שלי בזמן אמת ולחייך.
כדי לא להתעורר עוד כמה שנים עם מישהי אפורה ושחוחה שניבטת אלי מהמראה.
ובבוקר כשאני מצחצחת שיניים אני רואה בהן שוב את הזיק והניצוץ של החיים והחיות. אפשר לנשום לרווחה.
לבלוג הקודם מגואה<<
באחד הערבים אני מגיעה להופעת בלוז שהפילה לי את הלסת. אולי אני סטיגמטית
אבל בהחלט הופתעתי כשהודית בת 18 חמושה בגיטרת בס, הפיקה קול עמוק ושירת בלוז מטורפת.
חלק מההרכב chronic blues circus הגיע לערב open mike בקודלי.
וסבא'לה הודי, שלא ציפיתי ממנו בכלל, ג'ינגל את המיתרים של גיטרת הבלוז שלו,
כאילו אין מחר, ולרגע אחד הרגשתי כאילו אנחנו בנסיעה משפחתית ארוכה מאיפשהו לאנשהו,
כי זו המוסיקה שאבא שלי ז"ל הכי אהב.
ביקשתי ממישהו שיתעד וישלח לי, כי באמת נפלה לי הלסת מההפתעה.
אבל הוא הגזים באורך הסרטון ולא הצליח לשלוח לי -
ביקשתי מהזמרת את שם הלהקה, ואני ואיירי שיננו אותו כל הדרך הביתה. יום למחרת לא הספקתי לרשום ולא זכרתי. רק איירי זכר שזה מתחיל ב ק'. אבל המזל שנתקלנו באישה חביבה שהיתה בהופעה והיא רשמה את השם. וכך אני יכולה לצרף לכם פה שיר קטן, שתפיסתית לא חשבתי שזה יצא אי פעם מלהקה מהודו
.
יושבים אחרי הנייט מרקט, מסביב למדורה בקודלי. אם יש משהו שקודלי מצטיינת פה זה מעגלים.
הרבה הודים וכמה ישראלים וכמה אירופאים יושבים במעגל.
מוביל את המעגל איש הייטק שבא לחופשה ממרוץ העכברים שלו בבנגלור.
הוא בא כל הדרך מבנגלור עד לשם. כנראה שקודלי באמת משהו מיוחד.
יש כאלה האומרים שאווירה כמו שיש בקודלי הם לא מצאו בכל הודו. ואני ידעתי איפה אני רוצה להתחיל את המסע שלי.
מהמקום המוכר והאהוב.
יש ככ הרבה הודים במעגל, מחלקים שונים בהודו. והם לא מכירים אחד את השני
ניכר שהם ממש סקרנים לגבי התרבות אחד של השני. כאילו הם לא מאותה הודו.
ברגע אחד אני מפנימה, את מה שכבר ידעתי. שהודו היא פשוט כל כך ענקית,
כזה ערב רב של תרבויות שזה פשוט לא להאמין.
ואז נכנס סדהו למעגל.
הוא מחזיק במלקחיים ענקיות בצורת נחש בקצה, והוא תוקע אותן בחול ליד המדורה.
הוא שורף עלים ועצים ושומר את האפר שיתקרר. הוא פותח נייר מקופל שבו כבר יש אפר שהתקרר,
ומורח אותו בעזרת מטלית משובצת. כל הפנים שלו מקבלות את הגוון הלבנבן של האפר, לעומת עורו הכהה.
העיניים הופכות למעין עיגולים שחורים בפרצוף הרפאים החדש הזה.
הוא לא שוכח למרוח ביסודיות גם את האוזניים והעורף ועובר למרוח את שאר הגוף שלו.
הוא מסתובב ערום כשרק אבנט סביב חלציו, ראשו מלא חבלי ראסטות וזקן עבות. כולו רזה ושרירי. והוא לא מדבר.
הוא מתרגל אי דיבור.
פתאום אישה מתקרבת ומצלמת אותו עם פלאש.
הוא בשניה מתכופף ומפנה את ראשו לכיוון השני, מתכדרר ומתכווץ כאילו ניצוץ הפלאש
מתכוון לגנוב את נשמתו או לכל הפחות מוריד לטמיון שנים של עבודה רוחנית.
אחרי שהפלאש עובר הוא מסביר, באילמות, בשריקות ולחש הצליל שששששת ואנחות עמוקות לתוך החזה שלו,
ככה שכל מה ששמעתי היה ששששת אההה שששששת אההההה.
אבל הוא מצביע אל הצלמת והוא מצליח להסביר לה בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, לא לעשות את זה בשום פנים ואופן שוב.
לכבד אותו ולבקש רשות.
כשהוא ממש חייב, הוא כותב בחול ומההסברים שהבנתי בערך, הוא כבר 30 שנה סדהו, נודד.
https://goo.gl/M7dMZw
הוא נודד מהצפון ועד דרום הודו, ברגל יחף, מזה אני מסיקה שהוא בערך בן 45 למרות שהוא נראה צעיר מאוד.
לפתע הוא מבחין באיירי, שגם לו יש רסטות. וגם הוא יושב ליד המדורה ומזין את האש.
הוא נותן לו צ'פחה על הירך כאומר, הנה באבא קטן. כמוני כמוך. אבל איירי בכלל לא חשב ככה
והצ'פחה כאבה לו והוא לא מרשה ובצדק שזרים יגעו בו. הוא בא להתכרבל בתוך החיבוק של אמא.
אני פוגשת בנייט מרקט, אמן רוסי בשם דניס. אני מתלהבת מהיצירות שלו בטירוף.
כ“כ הרבה פרטים שזה פשוט משוגע. אני חושבת לעצמי זה יפה אבל מה אני אעשה עם זה?
אני מעלה הברקה שיהפוך לי את סטיקרים שלו למדבקות כיסוי ללפטופ.
הוא עושה לי התאמה לגרפיקה ואני מרגישה שיצרנו משהו חדש ביחד.
החשיבה היצירתית שלי יחד עם האמנות שלו.
אנשים עפים על המכירה המוקדמת של המדבקות הללו. ואני קונה טיפל'ה אקסטרה, בשביל מי שפספס.
אני מרגישה את אותה חיות שחוזרת אלי, החיות שנובעת מהיצירה. אני מבינה שחומר מקורי זה ה-דבר.
ואת זה אני רוצה להמשיך וליצור. אמרתי לדניס שאולי נמשיך לעשות מוצרים ביחד, גם אם אני לא נמצאת. ודניס מתלהב. אני כולי התרגשות ממה שעוד נוכל ליצור יחד. אפשר ללחוץ על התמונות כדי להגיע לדף רכישה.
.jpg)
עוד רגע וכבר קונים כרטיס לרכבת. היעד הבא מייסור.
את המדבקות ללפטופ אני מביאה כאן, למי שרוצה לקנות ברכישה מוקדמת, שימו לב שהאספקה היא 6-8 שבועות לארץ.
אם חשבתם לעצמכם שאתם רוצים גם אורח חיים שכזה, שמטייל ומתפרנס בדרכים, יש לי מה להציע לכם. לקרוא עוד>>
הרבה הודים וכמה ישראלים וכמה אירופאים יושבים במעגל.
מוביל את המעגל איש הייטק שבא לחופשה ממרוץ העכברים שלו בבנגלור.
הוא בא כל הדרך מבנגלור עד לשם. כנראה שקודלי באמת משהו מיוחד.
יש כאלה האומרים שאווירה כמו שיש בקודלי הם לא מצאו בכל הודו. ואני ידעתי איפה אני רוצה להתחיל את המסע שלי.
מהמקום המוכר והאהוב.
יש ככ הרבה הודים במעגל, מחלקים שונים בהודו. והם לא מכירים אחד את השני
ניכר שהם ממש סקרנים לגבי התרבות אחד של השני. כאילו הם לא מאותה הודו.
ברגע אחד אני מפנימה, את מה שכבר ידעתי. שהודו היא פשוט כל כך ענקית,
כזה ערב רב של תרבויות שזה פשוט לא להאמין.
ואז נכנס סדהו למעגל.
הוא מחזיק במלקחיים ענקיות בצורת נחש בקצה, והוא תוקע אותן בחול ליד המדורה.
הוא שורף עלים ועצים ושומר את האפר שיתקרר. הוא פותח נייר מקופל שבו כבר יש אפר שהתקרר,
ומורח אותו בעזרת מטלית משובצת. כל הפנים שלו מקבלות את הגוון הלבנבן של האפר, לעומת עורו הכהה.
העיניים הופכות למעין עיגולים שחורים בפרצוף הרפאים החדש הזה.
הוא לא שוכח למרוח ביסודיות גם את האוזניים והעורף ועובר למרוח את שאר הגוף שלו.
הוא מסתובב ערום כשרק אבנט סביב חלציו, ראשו מלא חבלי ראסטות וזקן עבות. כולו רזה ושרירי. והוא לא מדבר.
הוא מתרגל אי דיבור.
פתאום אישה מתקרבת ומצלמת אותו עם פלאש.
הוא בשניה מתכופף ומפנה את ראשו לכיוון השני, מתכדרר ומתכווץ כאילו ניצוץ הפלאש
מתכוון לגנוב את נשמתו או לכל הפחות מוריד לטמיון שנים של עבודה רוחנית.
אחרי שהפלאש עובר הוא מסביר, באילמות, בשריקות ולחש הצליל שששששת ואנחות עמוקות לתוך החזה שלו,
ככה שכל מה ששמעתי היה ששששת אההה שששששת אההההה.
אבל הוא מצביע אל הצלמת והוא מצליח להסביר לה בדרך שאינה משתמעת לשתי פנים, לא לעשות את זה בשום פנים ואופן שוב.
לכבד אותו ולבקש רשות.
כשהוא ממש חייב, הוא כותב בחול ומההסברים שהבנתי בערך, הוא כבר 30 שנה סדהו, נודד.
https://goo.gl/M7dMZw
הוא נודד מהצפון ועד דרום הודו, ברגל יחף, מזה אני מסיקה שהוא בערך בן 45 למרות שהוא נראה צעיר מאוד.
לפתע הוא מבחין באיירי, שגם לו יש רסטות. וגם הוא יושב ליד המדורה ומזין את האש.
הוא נותן לו צ'פחה על הירך כאומר, הנה באבא קטן. כמוני כמוך. אבל איירי בכלל לא חשב ככה
והצ'פחה כאבה לו והוא לא מרשה ובצדק שזרים יגעו בו. הוא בא להתכרבל בתוך החיבוק של אמא.
אני פוגשת בנייט מרקט, אמן רוסי בשם דניס. אני מתלהבת מהיצירות שלו בטירוף.
כ“כ הרבה פרטים שזה פשוט משוגע. אני חושבת לעצמי זה יפה אבל מה אני אעשה עם זה?
אני מעלה הברקה שיהפוך לי את סטיקרים שלו למדבקות כיסוי ללפטופ.
הוא עושה לי התאמה לגרפיקה ואני מרגישה שיצרנו משהו חדש ביחד.
החשיבה היצירתית שלי יחד עם האמנות שלו.
אנשים עפים על המכירה המוקדמת של המדבקות הללו. ואני קונה טיפל'ה אקסטרה, בשביל מי שפספס.
אני מרגישה את אותה חיות שחוזרת אלי, החיות שנובעת מהיצירה. אני מבינה שחומר מקורי זה ה-דבר.
ואת זה אני רוצה להמשיך וליצור. אמרתי לדניס שאולי נמשיך לעשות מוצרים ביחד, גם אם אני לא נמצאת. ודניס מתלהב. אני כולי התרגשות ממה שעוד נוכל ליצור יחד. אפשר ללחוץ על התמונות כדי להגיע לדף רכישה.
עוד רגע וכבר קונים כרטיס לרכבת. היעד הבא מייסור.את המדבקות ללפטופ אני מביאה כאן, למי שרוצה לקנות ברכישה מוקדמת, שימו לב שהאספקה היא 6-8 שבועות לארץ.
אם חשבתם לעצמכם שאתם רוצים גם אורח חיים שכזה, שמטייל ומתפרנס בדרכים, יש לי מה להציע לכם. לקרוא עוד>>
